קרוב רחוק

כל נסיעה לחו"ל היא הזדמנות לבדוק מה דומה ומה שונה, מה יותר טוב פה משם ואיפה אנחנו נמצאים יחסית לאחינו הגויים, בין שאנחנו נוסעים לסוף שבוע ובטח אם נוסעים לתקופות מחייה. היות ויותר מפעם אחת עברה לי המחשבה בראש לחיות במדינה אחרת, שבה נגיד לא צריך לקוות שהבן שלך לא ילך לשמור על חבורת פרזיטים מרובי ילדים, שגם הם חיים על חשבונך, אחת מהסיבות לנסיעה הזו הייתה לראות מה קורה אצל הנוכריים, והאם באמת הדשא של השכן ירוק יותר. אז נכון, לא נסעתי לפינלנד שמדורגת במקום הראשון בסקר רמת החיים, נסעתי למקסיקו – מקום 45 (ישראל דרך אגב מקום 22). אבל מצד שני, נסעתי לעיר הכי עשירה במקסיקו עם רמת החיים הגבוהה ביותר.

במונטריי, בניגוד לתל-אביב, אין באוהאוס. לא שמעו על זה פה. בכל העיר הענקית הענקית הזו, יש רק בניין באוהאוס אחד, ודווקא הוא נמצא במצב שמזכיר הרבה מבנייני הבאוהאוס בתל-אביב – נשוט, מתקלף ונוטה ליפול. בכל אופן, באוהאוס זה באוהאוס ועדיין כל פעם שאני עובד לידו אני לרגע מרגיש כמו בבית.

"כאן החיים הם אורבניים והם פשוטים"

אז איך כן בונים פה ? בשבוע הראשון שלי בעבודה, כחלק מהמחקר ללוגו על השכונה החדשה שעבדנו עליה, הייתי צריך לקרוא על משהו שנקרא "אורבניזם חדש". בקצרה, אורבניזם חדש זו תנועה שקמה בארה"ב, ושמנסה לפעול עבור בניית אזורים אורבנים בהם יהיה לך מכולת במרחק 10 דקות הליכה מהבית, תחנות אוטובוס במרחק הליכה, עבודה לא יותר מידי רחוקה מהבית ואיזה פארק שכונתי. בהתחלה לא הבנתי מה קטע. למי אין מכולת 10 דקות הליכה מהבית ? אוטובוסים ? הרי אפילו במדינה קלוקלת כמו שלנו בה רכבת תחתית היא רק חלום רחוק והאוטובוסים מגיעים מתי שבא להם יש תחנות במרחק הליכה.

מסתבר שהאמריקאים, ממציאי גורדי השחקים, החליטו שלגור בבניין זה לא לעניין, ואפשר להשאיר את זה לפריקים מניו-יורק, בעוד רובם המוחלט מעדיף לגור בפרברים. אני חשבתי שרמת השרון זה פרברים, אבל היום מסתבר לי שתל-אביב, ולמען האמת רוב ישראל הם מרכזים אורבנים חדשים ומתקדמים ביותר. האמריקאים (וכמו כשכבר ציינתי, צפון מקסיקו מאד דומה), החליטו שהרבה יותר טוב לבנות נמוך, רחב, ואם אי פעם יגמר להם סטוק חבילות הצ'יפס הענקי שהם קנו, הם פשוט יקחו את האוטו הגדול שלהם, יעלו על הכביש המהיר ויסעו לאיזה מרכז קניות ענק.

הבניה במונטריי היא נמוכה, רוב האנשים, גם אם אין להם הרבה כסף, גרים בבית פרטי דו קומתי, ויש להם רכב. קשה מאד להסתובב בעיר הזו בלי רכב. שלא כמו אצלנו או אצל האירופאים (יש! אפשר להגיד שאנחנו אירופיים סוף סוף), שגרים בבניינים שמתחתיהם חנויות ועסקים קטנים בשכונות שאפשר ללכת בינהן, פה שכונות המגורים הן כאלה בלבד – למגורים. הסופר הקרוב לבייתי הוא אמנם פחות מחמש דקות נסיעה, אבל ברגל זה קצת למעלה מחצי שעה. ככה שאם נתקעתי בלי בצל (להלן – השבוע), המצב די רע. אני יכול כמובן לקחת מונית הלוך וחזור, אבל בשביל בצל ?

איזורי הבילוי – הברים והמסעדות נמצאים גם הם במין מרכזים פתוחים קטנים, שנקראים פלאזה, ככה שאם ישבת בבר ולא היה כיף במיוחד, אין ברירה אלה לקחת את האוטו, או המונית, למרכז אחר. אין ספק שאני לא מסתדר עם צורת החיים הזו, ולא רק בגלל שאין לי אוטו. אין פה מקומות שאפשר "להסתובב" בהם. צריך לנסוע למקום ספציפי ולדעת לאן אתה הולך. הרבה אנשים פה שאלו אותי איך אני אוהב את העיר, וכשאני אומר להם שצורת המחייה הזו קצת מוזרה בעייני, נראה שהם נעלבים. אבל כמו שטל ברלי (המורה שלנו לתרבות בשנקר) לימדה אותי השנה – אין תרבות יותר טובה, יש רק תרבות שונה.

אז מה בכל זאת יותר טוב פה? הרי אי אפשר רק לתת ביקורת רעה (גם את זה לימדו אותי בשנקר). בתל אביב, כל פעם שיוצאים מהעיר, ומתחילים לראות איזה עץ, גבעה, שטח פתוח, פתאום מרגישים – אה! יצאתי מהעיר, יש גם טבע בעולם הזה חוץ מבניינים. לפעמים קורה שאני לא יוצא מתל אביב במשך תקופות של כמה חודשים, ואז ההרגשה הזו לראות שיש גם עולם מחוץ לעיר ממש מפתיעה אותי. מונטריי ממוקמת בעמק מוקף הרים – וכשאני אומר הרים, אני לא מתכוון לגבעות האלה שאנחנו קוראים להן הרים, אני מתכוון למפלצות אבן ענקיות שצריך לשבור את הצוואר כדי לראות את הפסגה שלהן. אין אפשרות לא לראות את ההרים לא משנה איפה אתה נמצא. יש משהו שמאד מכניס לפרופורציה כשאתה עומד בצומת מרומזרת עמוסת מכוניות ויכול לראות הרים כל כך גדולים מסביבך. מיד אתה קולט שכל העיר הזו, על כל העומס שבה ואתה, אתם כולה גרגרים קטנים באמצע משהו הרבה יותר גדול. וזה מרגיע.

השעה 8 בערב במונטריי היא שעה "קסומה" (כמו שאומרות כמה מחברותיי הטובות ביותר), כשהשמש מתחילה להכנס בין ההרים, האור מאיר את ההרים בגוון סגלגל ואת העיר בצבע כתום עמוק, ולא יעזור שניסיתי לצלם את זה מיליון פעם, ולהעזר בחברי הטוב הפוטושופ, אי אפשר להעביר את החוויה של השעה הזו, שחלק קוראים לה "בין ערביים" . בניגוד לארץ שם לפעמים יש שקיעות מדהימות (אבל צריך ללכת לים כדי להנות מהן), כאן אפשר לראות את השמש נכנסת בין ההרים כל יום, וכל יום מחדש אני נהנה ללכת ברחוב בשעה הזו, ומחפש איזה תירוץ לאיזה סידור שאני צריך לעשות אחרי העבודה.

זה יהיה נורא קלישאתי לסיים ב-"אין כמו בבית", אז אני לא אגיד את זה. אבל לפעמים בזמן כל החרא שיש לנו בבית, צריך לזכור שתל אביב היא באמת אחלה עיר, בקנה מידה עולמי, וגם שלפעמים להיות קטנים זה לא כל כך רע. להפך, ממה שקראתי על ה"אורבניזם החדש" – קטן זה הדבר הבא.