קבוצת ה-couchsurfing של מונטריי הזמינו אותי להצטרף לטיול סופ"ש בעיר היין של מקסיקו, פארס (Parras de la fuente) שנמצאת במדינת קואווילה הסמוכה (כמו בארה"ב, גם מקסיקו מחולקת למדינות). קבעתי עם בחור שאני לא מכיר שבא עם עוד שלושה חברים שיאספו אותי במכונית שלהם, ויצאנו לדרך.
לצאת ממונטריי למקסיקו האמיתית, זה כמו לצאת מקניון רמת אביב ישר לתוך מאהל בדואי. רק אתמול תפסתי מונית מול חנות של לואי ויטון, ועכשיו דרך החלון רק מרחבים שוממים, המנוקדים מדי פעם בבית קורס שלפניו נשענים 4 מקסיקנים קשיי יום, מעשנים סיגריה על קיר שפעם היה מצוייר עליו בצהוב וכחול הלוגו של בירה קורונה.
הנסיעה ארכה שלוש שעות, במהלכן עברנו דרך סופת ברקים די מפחידה, עד שהגענו לעיירה הציורית (ציורית כי כל השילוט מצוייר ביד על הקירות, על זה בפוסט אחר). הטיול שהיה מתוכנן בהתחלה ל-15 איש גדל די מהר ל-35 איש, והאכסניה שנשמרה עבור הקבוצה לא יכלה להכיל יותר מעשרים ומשהו, ככה שאני וחברי לנסיעה, שהחלטנו להצטרף בשלב די מאוחר, לא ידענו עדיין איפה נעביר את הלילה. אני יכול לספר על הפוקר ששיחקנו, על הברביקיו לשלושים איש שהכינו, אבל בערך בעשר וחצי בלילה יצאנו לכיוון היריד הכפרי, העניין העיקרי בעיירה ובסיפור.
אני יודע שהקלישאה של רוב האנשים כשהם מדמיינים את מקסיקו זה איש עם סומבררו שותה טקילה ומנגן על גיטרה, אבל בגלל הקרבה הגדולה לטקסס, צפון מקסיקו מרגיש הרבה יותר כמו במערב הפרוע. היריד הכפרי, שעיקרו הוא דוכני אוכל וסוג של לונה פארק, נראה כאילו יצא מתוך סרט ישן של המערב הפרוע. מקסיקנים עבי שפם התהלכו שם עם המשפחות שלהם, עם כובעי בוקרים וחולצת משבצות מהודקת בתוך אבזם חגורה גדול כשהם נושאים את הילדים שלהם על הכתפיים. בדוכני המשחקים יכלת לנסות לפגוע במטרה בעזרת רובה אויר כדי לזכות בתמונה של איקונין נוצרי הזהור בחושך ועל ביתן המראות שמרזות ומשמינות את ההשתקפות שלך צויירו באותיות נוצצות "מראות 2000", כאילו שנת אלפיים עוד מחכה לנו בעתיד הרחוק. בניגוד לכל מיני אירועים "תרבותיים" שראיתי גם בדרום אמריקה וגם באירופה, שהיה ברור כי הם הצגה הנערכת עבור התיירים, דווקא בעריירה הזו ההרגשה הייתה אמיתית – זה באמת החיים שלהם. אולי יש להם אינטרנט ו-MTV, אבל יש לי הרגשה שבקולנוע שלהם עדיין מציגים את הטוב הרע והמכוער.
כשחזרנו, הלכנו לבית של כמה חברים מקומיים שם המשכנו את המסיבה, והם הציעו לנו, חסרי הבית, להשאר לישון בכמה חדרים ריקים שיש להם בקומה העליונה. כשהיין הכריע את העייפות שלי, עליתי לחדר והתיישבתי על המיטה. איך שהתיישבתי חייכתי. חייכתי כי בפעם הראשונה הבנתי את כל התיאורים של כל אותם סופרים מסכנים שמתארים איך חיו בעוני בפריז, בדירת חדר עלובה וישנו על מזרן כל כך גרוע שיכלו להרגיש כל קפיץ וקפיץ. המזרן הזה אכן היה המזרן הכי גרוע שישנתי עליו בחיים שלי, וכן גם מזרן צבאי היה מרגיש כמו פסגת האורטופדיה לידו. יכולתי בקלות לספור את כל הקפיצים דרך החור שעשו לי בגב, אבל זה היה בחינם והייתי יותר מדי עייף בשביל זה.
אם תכתבו parras mexico בגוגל, ויקיפדיה תספר לכם שחוץ מיין, גם המפעל של dickies נמצא שם. אז ראיתי אותו, והוא באמת שם, וזה גם גרם לי לחשוב קצת. תמיד קצת הרגשתי רע כשקניתי בגדים וראיתי שהם מיוצרים באיזה מדינת עולם שלישית. אבל אחרי שראיתי את המפעל הזה, בתוך עיירה קטנה מוקפת יערות וכרמים, פתאום לא חשבתי שהם כאלה מסכנים. לפחות לא יותר מאלה במפעל טקסטיל בשדרות. לפחות להם יש את היריד כל יום.
אם הגעתם עד לפה ואתם שואלים את עצמכם "סבבה, אבל מה עם היין ?", התשובה היא שעניין היין בעיירה הסתכם בחנות קטנה ביציאה מהעיירה, עם כמה חביות עץ ומיכלי נחושת, שבה יכלת לקנות את אותו היין מהמכולת, אבל בקצת יקר יותר.
הכתיבה שלך משתפרת, וגם הצילומים
פינגבאק: max