באופן סימבולי, נחתתי במקסיקו עם הוריקן. באופן אירוני, המקום הזה מזכיר דווקא יותר את ארה"ב מאשר את מקסיקו.
יום שלישי בבוקר, הבוקר הראשון שלי במונטריי – מקסיקו, יורד מבול. הבטיחו לי שזו העיר הכי חמה במקסיקו. שיש פה כל יום 40 מעלות. אבל יורד גשם. העיר מוקפת הרים, אבל אי אפשר לראות אותם בגלל העננים. אני נוסע במונית לקניון – כי אני צריך לעשות פלאפון, וכמו בכל מדינה מתוקנת, פלאפון עושים בקניון. בדרך אנחנו עוברים איזורים תעשייתים, עוד ועוד מוסכים, איזורי מפעלים וכמובן – קניונים. בכל פינת רחוב אנחנו עוברים seven-eleven, שמה אפשר לעשות הכל – לקנות אוכל, לטעון את הפלאפון, לשלם חשבונות, לשתות קפה. בקניון בכלל מרגיש אמריקה, סניפים של מקדונלד'ס ליד סאבוואי, ליד KFC ליד סטארבאקס. מזל שיש גם דוכן למנקי הנעליים ביניהם, אחרת לא הייתי זוכר שאני במקסיקו. זה והעובדה שבכל אחד מהסניפים הנ"ל אפשר להוסיף גם חלפיניוס למנה שלך.
למחרת בבוקר הגשם ממשיך בטירוף. כבר אי אפשר לצאת מההוסטל. הנהר היבש כל השנה עולה על גדותיו, כבישים מתמוטטים, כל הרחובות הראשיים חסומים, בברזים יוצא מלא בוץ עם המים, אף אחד לא הולך לעבודה ולבית ספר. אפילו ה-seven eleven שפתוח 24 שעות נסגר בגלל הצפה. אנחנו במעצר בית בהוסטל, ופאקו מתרוצץ כמו מטורף בין הקומות להוציא את המים מהחדרים שלנו שגם הוצפו. לפחות יש חשמל ואינטרנט. לנו.
בסוף הסופה נגמרת. הנהרות ברחובות מתדללים, ואפשר לנסות לצאת להסתובב. הייתי אמור להתחיל לעבוד ביום חמישי, אבל מן הסתם זה לא קרה. אף אחד לא יכול לצאת עם הרכב מהבית, ובעיר הזו, אי אפשר לזוז בלי רכב. עכשיו נשאר לראות כמה זמן יקח לפתוח מחדש את הכבישים שהתמוטטו, לסגור את החורים המטורפים בכבישים, ולהתחיל לעבוד.
קצת תמונות כי זה אמור להיות בלוג ויזואלי-
