הקיץ נגמר – כבר חשוך כשאני יוצא מהמשרד, נהיה קריר בערב והסווטשרט היחיד שהבאתי כבר לא מספיק, וזה אומר שהגיע הזמן לחזור הבייתה. קשה לנסות לסכם מה הרווחתי מהתקופה הזו, אני בטוח שעוד ועוד דברים יעלו ככול שהזמן יעבור, ויכול להיות שחלק מהדברים יצופו רק עוד הרבה זמן, אבל ננסה בכל זאת.

באתי לפה לעבוד, וללמוד, אז אמנם לא העלתי עבודות ותהליכי עבודה כמו שחשבתי שאני אעשה בבלוג הזה אבל נראה מה עשיתי פה – עבדתי במיתוג (שכונת יוקרה, פסטיבל רוק, מלון בוטיק), עשיתי הפקות צילום (צילומים למודעות לפיצה, מודעות לטורניר כדורגל רחוב של נייקי), עיצבתי ותכנתתי אתרים (סטודיו לסטיילינג, משרד אדריכלים, חברת יבוא וייצוא), עשיתי לוגוטייפים (פסטיבל בירה, משרד הפקות וידאו) ועיצבתי גריד (חברת משלוחי בירות), עשיתי פוסטר למסיבה, השתתפתי בישיבות סיעור-מוחין בספרדית ואפילו הייתי קופירייטר בחלק מהפרוייקטים. סך הכל מגוון התנסויות די גדול בפרוייקטים שאף פעם לא התעסקתי בהם במקאן.

חוץ מזה, כמובן שישנה החוויה של לגור מחוץ לארץ, ללכת לעבודה, לעבוד בשפה זרה, לעשות קניות, כביסה וחשבונות בחו"ל ולראות איך זה מרגיש. איך זה מרגיש? לא ממש יודע להגיד. האם הייתי יכול להמשיך לחיות מחוץ לארץ? לא יודע כל כך להגיד. עכשיו בכל אופן אני שמח לחזור לארץ, לחברה, לחברים, למשפחה ואפילו ללימודים ולעבודה. אני מאד שמח שהייתי פה, ואני גם מאד שמח לחזור.

אז מחר אני אורז את הדירה שלי, ובאישון הלילה כשאני מנסה להתחמק מבעלת הבית המשוגעת שלי, אני אסע לשדה התעופה ואטוס למקסיקו סיטי. אני אהיה שם יומיים וחצי, אחזור להיות תייר לכמה ימים ואנסה לראות קצת יותר ממקסיקו ממה שראיתי פה, וביום שישי אני טס הבייתה.

הנה אני בא!

נ.ב. – אם זה כן מעניין מישהו, אני אביא את העבודות שעשיתי פה על דיסק און-קי ואשמח להראות למי שמעוניין.

כמובן שהתמחות במקסיקו חייבת לכלול גם חופשה בקריביים.  וטוב שכך. אחרי חודשיים של עבודה רצופה, רחוק מהחברים, מהמשפחה ומנועה, לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר.

נועה הגיעה בתחילת החודש, וזה היה כמובן כיף אדיר. התמחות בחו"ל עם חברה בארץ – לא מומלץ. החופשה שלנו התחילה במונטריי, בה אמנם אני הייתי כבר חודשיים, ואמנם יצאתי לבלות, אבל לא ממש הייתי תייר. לא הלכתי למוזיאונים ולראות אתרי תרבות, לא יצאתי למסעדות ולא סתם הסתובבתי בימי חול.

משם טסנו לקנקון. במקור היינו אמורים להיות לילה אחר בקנקון ולהמשיך משם, אבל היות וחברת התעופה הזולה הזיזה טיסה ברגע האחרון, הרווחנו עוד יום, והחלטנו לראות מה יש בקנקון על אף שכולם (בעיקר מקסיקנים) אמרו לנו שאין מה לעשות שם.

אז מה בכל זאת יש בקנקון שהופך אותה לעיר הכי גדולה ומפורסמת בקריביים? מכרז העיר (שבו ישנו) נראה כמו עיירה מקסיקנית רגועה, אבל לאורך החוף ישנו סטריפ של בערך 25 קילומטר (זה די ארוך אם תחשבו על זה רגע), שכולו מלונות. האיזור הזה נקרא "איזור המלונות" ומסתבר, שרוב התיירים בכלל לא יוצאים ממנו, וטיול למרכז העיר נחשב "מחוץ למסלול הרגיל". הסטריפ הזה, מזכיר לא במעט את לאס וגאס – הכל שם גדול מידי, יקר מידי, ומלא באמריקאים בחופשת הקולג' שלהם שמנסים להשתכר. בניגוד לכל מקסיקו שבה שתיית אלכוהול ברחוב היא לא חוקית וגם יש סיכוי טוב שתעצר בעקבות זה, בקריביים שתיה ברחוב היא לא רק מותרת, היא אף מומלצת. נועה ואני בילינו ערב אחד בסטריפ הזה, ואחרי שהתאמצנו מאד למצוא את הבר היותר רגוע (או שלא דורש 100 דולר כניסה עם שתיה חינם), ישבנו במקום אחד ואחרי שבקושי סיימנו את כוסות הליטר של הבירה שלנו, החלטנו שזה לא בשבילנו.

משם המשכנו לפלאיה-דל-כרמן, עיירת חוף הרבה יותר רגועה מקנקון, אבל גם כמובן, מתויירת בטירוף (אם לא הזכרתי עד עכשיו, אחוז הישראלים בקריביים במקסיקו גדול מאחוז המקסיקנים). שם ישנו במלון בוטיק קטן ונחמד שנמצא על השדרה המרכזית של פלאיה, שדרה שמקבילה לים, ומלאה במסעדות טובות, ברים, וחנויות. הלכנו את השדרה הזו עשרות פעמים, ואני די בטוח שיכולנו להמשיך עוד כמה שבועות ולא היינו מסיימים לנסות את כל המסעדות או החנויות שבעליהם צועקים עלינו "פאסה-לה, פאסה-לה" (להכנס, להכנס).

המשכנו לטולום, והימרנו על מקום שלא הזמנו בו מקום מראש, בו ישנו בבקתה על החוף. באופן מוזר מאד, הביקתה הדלה, שגם החשמל פעל פה רק שעתיים ביום (אקולוגיה זה טרנד חזק היום), עלתה כמעט כמו המלונות הטובים שישנו בהם, אבל החוויה של לישון מטר מהים, עם הרוח שנכנסת דרך הדלת (כי היה כל כך חם שישנו עם דלת פתוחה), רעש הגלים, והכוכבים שנראים בטירוף כי אין עיר קרובה, שווה כל אגורה.

המשכנו לאיסלה מוחרס, או יותר נכון חזרנו, כי איסלה מוחרס זה אי שנמצא מול קנקון. שם ישנו במלון ממש שווה (שנועה בחרה בהצלחה). איסלה הוא אי קטן, שאמנם מפוצץ בישראלים אבל עדיין מצליח להיות פחות תיירותי מפלאיה, ובגלל שהוא כל כך קטן יש יותר קרבה לאוכלוסיה המקומית שזה די מגניב. בנוסף נוסעים שם בגולף-קארטס. זה גם קטע מגניב. באיסלה זכינו לראות משהו מדהים – שיחרור של 4000 צבי ים שבדיוק נולדו לחוף. באי יש שמורה בה מגנים על ביצי הצבים עד שהם נולדים וכשהם נולדים יש אירוע על החוף, בו נותנים לכל הילדים המקומיים לשחרר את הצבים לים. יש משהו מדהים בלראות כמות כזו גדולה של צבים, שאיך שמניחים אותם על החוף מתחילים לרוץ לכיוון הים כאילו יש להם איזה רדר שאומר להם לאן הם צריכים ללכת. בניגוד לאיך שזה קורה בטבע, שם בוקעות הביצים בלילה והצבים רצים בחושך, השיחרור נעשה לקראת השקיעה באיסלה, מה שגרם לכך שכמה דקות לאחר תחילת האירוע, החוף היה מלא בשלדגים שפשוט החלו לדוג בקלות את הצבים שנכנסו למים אחד אחרי השני. הטבע אכזרי, אין ספק, אבל מאד מרשים.

אז עכשיו חזרנו, ושלשום נועה חזרה לישראל והשאירה אותי פה לבד לעוד שלושה שבועות. זה די ברור שזה קשה לחזור לעבוד אחרי חופשה כזו, וזה גם קשה להיות שוב לבד, אבל אני אנסה לתת פוש אחרון ולנצל את השלושה שבועות האלה הכי טוב שאני יכול. אני אנסה להעלות עבודות נוספות שעשיתי פה בשבועות האלה.

קצת תמונות מהקריביים פה, ושאר התמונות ה"חופשתיות" בפייסבוק.

ביום שבת התקיים סוף סוף פסטיבל HellowFest, שעליו עבדתי מאז שהגעתי לפה. הפוסט יחולק לפן העיצובי ולפן הפסטיבלי.

העיצוב

אז כמו שאמרתי, הפסטיבל היה הפרוייקט הראשון שקיבלתי כשהתחלתי לעבוד פה לפני חודשיים, והוא תפס הרבה מהעבודה שעשיתי פה, למרות שעבדתי גם על הרבה פרוייקטים אחרים בין לבין. כשהגעתי, ה"קונספט" העיצובי היה קיים כבר והוא כלל: חלל, משולשים ואת הפונט FUTURA. למה דווקא משולשים אתם שואלים ? כי משולשים זה הדבר הכי "מאגניב" היום בעולם העיצוב, ובעיקר בעולם ההיפסטרים,  ומי שלא מאמין לי מוזמן להיכנס לאתר hipster triangles, ולהיווכח בעצמו. (העובדה שיש קטגוריית "משולשים בחלל" מאששת את מחקרי קבוצות המיקוד בקרב קהל היעד).

כשהתחלתי את העבודה, היו בפסטיבל 12 להקות. זה כמובן נהדר עבור מעצב, כי 12 זה מספר שמתלק ב-2,3,4,6 ומאפשר להכניס את הלהקות למגוון רחב של גרידים. אבל במקסיקו כמו בישראל, או אולי זה ככה בפסטיבלי רוק בכל העולם, בכל שבוע נוספת להקה ומדי פעם גם יורדות להקות ככה שבכל שבוע הייתי צריך להפוך את כל העיצוב מחדש כדי לנסות להכיל מספר חדש של להקות עד שלבסוף סיימנו עם 15. (נסו 13, זה לא מתחלק בכלום).

רוב האתגר העיצובי היה טיפגרפיה. העיצוב של האימג'ים והאלמנטים הסתיים פחות או יותר בשבועיים הראשונים, ולאחר מכן היה המון עבודה שחורה לייצר בסביבות ה-50 אלמנטים לפסטיבל (ואתם חשבתם ש-7 אלמנטים בקורס תדמית זה הרבה). ייצרנו את כל מה שהיה קשור לפסטיבל לפני, וגם בתוך: פלאיירים, מודעות עיתונות ושילוט חוצות, קיטים לעיתונות, אתר, חולצות (למנהלים, ברמנים, מנקים, מאבטחים), דגלים לבמות ולאיצטדיון, מפה של האתר, שילוט (עזרה ראשונה, שירותים, יציאות חירום), הבר, כרטיסי הכניסה, אפילו את הדפים עם רשימת הלהקות שמודבקת על הבמה. בקיצור. מלא עבודה.

עבודה עם פסטיבל רוק נשמעת בראש של רוב המעצבים כפרוייקט חלומות, וזה אכן די מגניב, אבל כמות האילוצים שנוחתת היא אדירה: 18 לוגואים של ספונסרים שכל אחת מהם חושב שהוא הכי חשוב, מנהל אירוע שחושב שאם בשבוע הראשון מישהו שאל אותו איפה קונים כרטיסים זה אומר שחייבים להגדיל את טקסט מכירת הכרטיסים ב-500%, ובעיקר מלא מלא טקסט של אינפורמציה שגרם לחלק מהמודעות להראות יותר עמוסה ממודעה ססוטורית של בנק לאומי. ועם זאת עדיין צריך שזה יהיה ברור, קריא ואפילו לנסות שזה יראה טוב. מאד מאתגר.

חלק מהדברים שעיצבנו ופינטזנו עליהם לא קרו בסופו של דבר- פנטונים זרחניים על הפלאיירים, חוברת שנפתחת לפוסטר (קובי פרנקו היה גאה בי), פוסטרים תלת מיימדיים וחולצות עם הדפסים בצבע מלא. יש משהו שקצת צובט בלב כשאתה רואה קיר שעיצבת ולא תלו אותו טוב ובגלל זה הוא נראה מעפן. אבל אני מניח שהעבודה של מעצב היא אף פעם לא להיות מרוצה.

הפסטיבל

לפני שאני אספר על הפסטיבל, כמה מילים על מארגן הפסטיבל. הבחור שאירגן את הפסטיבל ואיתו ניהלתי מערכת מיילים ארוכה במשך החודשים האחרונים נקרא פראן. אבא של פראן הוא איש עשיר מאד, ופראן, סוג של היפסטר-סטלן בסטייל מקסיקני, מעדיף לבזבז את הכסף של אבא שלו כדי להפוך את מונטריי לעיר מגניבה מאשר ללכת לעבוד במשרד. יש לו בר די מגניב ופנסי בשכונה טובה בעיר ויש לו חברת הפקות שנקראת Hellow והם עושים מסיבות ואירועים מגניבים, ובין השאר מארגן את הפסטיבל הזה שנה שלישית ברציפות. הוא בחור טוב, גם אם לא איש עסקים מבריק, ולרוב מפסיד את הכסף של אבא שלו, אבל הכי חשוב – הרבה אנשים נהנים בדרך.

כשהגעתי לפסטיבל שהתקיים באיצטדיון הבייסבול העירוני בשעות אחר הצהריים המוקדמות נתקלתי בבעיה – לא נתנו לי להכנס בגלל המצלמה שלי. האירוניה היא כמובן שאני זה שכתבתי את ההנחיות למאבטחים "מותר מצלמות, אבל לא מקצועיות". ניסיתי להסביר למאבטח שהמצלמה שלי היא לא מצלמה מקצועית, ולכולם יש כאלה היום, אבל המאבטח הסביר לי בנימוס שמצלמת DSLR עם עדשה יפה כמו שלי, נחשבת לסמי-מקצועית ויכולה לצלם תמונות ממש טובות, ולכן אם אין לי את צמיד ה"צלם תקשורת" כמו בשלט עליו הצביע (אותו גם אני עיצבתי!), אני לא אוכל להכנס. לאחר שאף אחד ממכרי לא ענה לי לטלפון, החלטתי להיות ישראלי אמיתי, ומיד בקשתי לדבר עם המנהל-של-המנהל-של-המנהל, כשאני מנופף בכרטיס החינם שלי, אומר להם שפראן ואני חברים הכי טובים, ואני עיצבתי את החולצות שלהם. בסופו של דבר היתשתי אותם והם נתנו לי להכנס. ואומרים שאנחנו לא מייצגים את ישראל בכבוד.

הפסטיבל עצמו היה נחמד ודי רגוע, היו שם להערכתי אולי 5000 איש (כנראה שפראן שוב לא עשה כסף) מול במה מרכזית, במה קטנה יותר ואוטובוס הופעות של רד-בול. כמובן שהיו לי פלאשבקים מפסטיבלים גדולים יותר שהיינו בהם בבלגיה, ועל אף שלא הכרתי באמת אף אחת מהלהקות היה כיף (ההופעה המוצלחת ביותר לדעתי של The Sounds).

ולסיום – השבוע מגיעה נועה סוף סוף, ובשבוע הבא אנחנו טסים לקנקון לשבועיים לנפוש קצת בקריביים. אחרי הכל זו אמורה להיות גם סוג של חופשה לא?

כל נסיעה לחו"ל היא הזדמנות לבדוק מה דומה ומה שונה, מה יותר טוב פה משם ואיפה אנחנו נמצאים יחסית לאחינו הגויים, בין שאנחנו נוסעים לסוף שבוע ובטח אם נוסעים לתקופות מחייה. היות ויותר מפעם אחת עברה לי המחשבה בראש לחיות במדינה אחרת, שבה נגיד לא צריך לקוות שהבן שלך לא ילך לשמור על חבורת פרזיטים מרובי ילדים, שגם הם חיים על חשבונך, אחת מהסיבות לנסיעה הזו הייתה לראות מה קורה אצל הנוכריים, והאם באמת הדשא של השכן ירוק יותר. אז נכון, לא נסעתי לפינלנד שמדורגת במקום הראשון בסקר רמת החיים, נסעתי למקסיקו – מקום 45 (ישראל דרך אגב מקום 22). אבל מצד שני, נסעתי לעיר הכי עשירה במקסיקו עם רמת החיים הגבוהה ביותר.

במונטריי, בניגוד לתל-אביב, אין באוהאוס. לא שמעו על זה פה. בכל העיר הענקית הענקית הזו, יש רק בניין באוהאוס אחד, ודווקא הוא נמצא במצב שמזכיר הרבה מבנייני הבאוהאוס בתל-אביב – נשוט, מתקלף ונוטה ליפול. בכל אופן, באוהאוס זה באוהאוס ועדיין כל פעם שאני עובד לידו אני לרגע מרגיש כמו בבית.

"כאן החיים הם אורבניים והם פשוטים"

אז איך כן בונים פה ? בשבוע הראשון שלי בעבודה, כחלק מהמחקר ללוגו על השכונה החדשה שעבדנו עליה, הייתי צריך לקרוא על משהו שנקרא "אורבניזם חדש". בקצרה, אורבניזם חדש זו תנועה שקמה בארה"ב, ושמנסה לפעול עבור בניית אזורים אורבנים בהם יהיה לך מכולת במרחק 10 דקות הליכה מהבית, תחנות אוטובוס במרחק הליכה, עבודה לא יותר מידי רחוקה מהבית ואיזה פארק שכונתי. בהתחלה לא הבנתי מה קטע. למי אין מכולת 10 דקות הליכה מהבית ? אוטובוסים ? הרי אפילו במדינה קלוקלת כמו שלנו בה רכבת תחתית היא רק חלום רחוק והאוטובוסים מגיעים מתי שבא להם יש תחנות במרחק הליכה.

מסתבר שהאמריקאים, ממציאי גורדי השחקים, החליטו שלגור בבניין זה לא לעניין, ואפשר להשאיר את זה לפריקים מניו-יורק, בעוד רובם המוחלט מעדיף לגור בפרברים. אני חשבתי שרמת השרון זה פרברים, אבל היום מסתבר לי שתל-אביב, ולמען האמת רוב ישראל הם מרכזים אורבנים חדשים ומתקדמים ביותר. האמריקאים (וכמו כשכבר ציינתי, צפון מקסיקו מאד דומה), החליטו שהרבה יותר טוב לבנות נמוך, רחב, ואם אי פעם יגמר להם סטוק חבילות הצ'יפס הענקי שהם קנו, הם פשוט יקחו את האוטו הגדול שלהם, יעלו על הכביש המהיר ויסעו לאיזה מרכז קניות ענק.

הבניה במונטריי היא נמוכה, רוב האנשים, גם אם אין להם הרבה כסף, גרים בבית פרטי דו קומתי, ויש להם רכב. קשה מאד להסתובב בעיר הזו בלי רכב. שלא כמו אצלנו או אצל האירופאים (יש! אפשר להגיד שאנחנו אירופיים סוף סוף), שגרים בבניינים שמתחתיהם חנויות ועסקים קטנים בשכונות שאפשר ללכת בינהן, פה שכונות המגורים הן כאלה בלבד – למגורים. הסופר הקרוב לבייתי הוא אמנם פחות מחמש דקות נסיעה, אבל ברגל זה קצת למעלה מחצי שעה. ככה שאם נתקעתי בלי בצל (להלן – השבוע), המצב די רע. אני יכול כמובן לקחת מונית הלוך וחזור, אבל בשביל בצל ?

איזורי הבילוי – הברים והמסעדות נמצאים גם הם במין מרכזים פתוחים קטנים, שנקראים פלאזה, ככה שאם ישבת בבר ולא היה כיף במיוחד, אין ברירה אלה לקחת את האוטו, או המונית, למרכז אחר. אין ספק שאני לא מסתדר עם צורת החיים הזו, ולא רק בגלל שאין לי אוטו. אין פה מקומות שאפשר "להסתובב" בהם. צריך לנסוע למקום ספציפי ולדעת לאן אתה הולך. הרבה אנשים פה שאלו אותי איך אני אוהב את העיר, וכשאני אומר להם שצורת המחייה הזו קצת מוזרה בעייני, נראה שהם נעלבים. אבל כמו שטל ברלי (המורה שלנו לתרבות בשנקר) לימדה אותי השנה – אין תרבות יותר טובה, יש רק תרבות שונה.

אז מה בכל זאת יותר טוב פה? הרי אי אפשר רק לתת ביקורת רעה (גם את זה לימדו אותי בשנקר). בתל אביב, כל פעם שיוצאים מהעיר, ומתחילים לראות איזה עץ, גבעה, שטח פתוח, פתאום מרגישים – אה! יצאתי מהעיר, יש גם טבע בעולם הזה חוץ מבניינים. לפעמים קורה שאני לא יוצא מתל אביב במשך תקופות של כמה חודשים, ואז ההרגשה הזו לראות שיש גם עולם מחוץ לעיר ממש מפתיעה אותי. מונטריי ממוקמת בעמק מוקף הרים – וכשאני אומר הרים, אני לא מתכוון לגבעות האלה שאנחנו קוראים להן הרים, אני מתכוון למפלצות אבן ענקיות שצריך לשבור את הצוואר כדי לראות את הפסגה שלהן. אין אפשרות לא לראות את ההרים לא משנה איפה אתה נמצא. יש משהו שמאד מכניס לפרופורציה כשאתה עומד בצומת מרומזרת עמוסת מכוניות ויכול לראות הרים כל כך גדולים מסביבך. מיד אתה קולט שכל העיר הזו, על כל העומס שבה ואתה, אתם כולה גרגרים קטנים באמצע משהו הרבה יותר גדול. וזה מרגיע.

השעה 8 בערב במונטריי היא שעה "קסומה" (כמו שאומרות כמה מחברותיי הטובות ביותר), כשהשמש מתחילה להכנס בין ההרים, האור מאיר את ההרים בגוון סגלגל ואת העיר בצבע כתום עמוק, ולא יעזור שניסיתי לצלם את זה מיליון פעם, ולהעזר בחברי הטוב הפוטושופ, אי אפשר להעביר את החוויה של השעה הזו, שחלק קוראים לה "בין ערביים" . בניגוד לארץ שם לפעמים יש שקיעות מדהימות (אבל צריך ללכת לים כדי להנות מהן), כאן אפשר לראות את השמש נכנסת בין ההרים כל יום, וכל יום מחדש אני נהנה ללכת ברחוב בשעה הזו, ומחפש איזה תירוץ לאיזה סידור שאני צריך לעשות אחרי העבודה.

זה יהיה נורא קלישאתי לסיים ב-"אין כמו בבית", אז אני לא אגיד את זה. אבל לפעמים בזמן כל החרא שיש לנו בבית, צריך לזכור שתל אביב היא באמת אחלה עיר, בקנה מידה עולמי, וגם שלפעמים להיות קטנים זה לא כל כך רע. להפך, ממה שקראתי על ה"אורבניזם החדש" – קטן זה הדבר הבא.

קבוצת ה-couchsurfing של מונטריי הזמינו אותי להצטרף לטיול סופ"ש בעיר היין של מקסיקו, פארס (Parras de la fuente) שנמצאת במדינת קואווילה הסמוכה (כמו בארה"ב, גם מקסיקו מחולקת למדינות). קבעתי עם בחור שאני לא מכיר שבא עם עוד שלושה חברים שיאספו אותי במכונית שלהם, ויצאנו לדרך.

לצאת ממונטריי למקסיקו האמיתית, זה כמו לצאת מקניון רמת אביב ישר לתוך מאהל בדואי. רק אתמול תפסתי מונית מול חנות של לואי ויטון, ועכשיו דרך החלון רק מרחבים שוממים, המנוקדים מדי פעם בבית קורס שלפניו נשענים 4 מקסיקנים קשיי יום, מעשנים סיגריה על קיר שפעם היה מצוייר עליו בצהוב וכחול הלוגו של בירה קורונה.

הנסיעה ארכה שלוש שעות, במהלכן עברנו דרך סופת ברקים די מפחידה, עד שהגענו לעיירה הציורית (ציורית כי כל השילוט מצוייר ביד על הקירות, על זה בפוסט אחר). הטיול שהיה מתוכנן בהתחלה ל-15 איש גדל די מהר ל-35 איש, והאכסניה שנשמרה עבור הקבוצה לא יכלה להכיל יותר מעשרים ומשהו, ככה שאני וחברי לנסיעה, שהחלטנו להצטרף בשלב די מאוחר, לא ידענו עדיין איפה נעביר את הלילה. אני יכול לספר על הפוקר ששיחקנו, על הברביקיו לשלושים איש שהכינו, אבל בערך בעשר וחצי בלילה יצאנו לכיוון היריד הכפרי, העניין העיקרי בעיירה ובסיפור.

אני יודע שהקלישאה של רוב האנשים כשהם מדמיינים את מקסיקו זה איש עם סומבררו שותה טקילה ומנגן על גיטרה, אבל בגלל הקרבה הגדולה לטקסס, צפון מקסיקו מרגיש הרבה יותר כמו במערב הפרוע. היריד הכפרי, שעיקרו הוא דוכני אוכל וסוג של לונה פארק, נראה כאילו יצא מתוך סרט ישן של המערב הפרוע. מקסיקנים עבי שפם התהלכו שם עם המשפחות שלהם, עם כובעי בוקרים וחולצת משבצות מהודקת בתוך אבזם חגורה גדול כשהם נושאים את הילדים שלהם על הכתפיים. בדוכני המשחקים יכלת לנסות לפגוע במטרה בעזרת רובה אויר כדי לזכות בתמונה של איקונין נוצרי הזהור בחושך  ועל ביתן המראות שמרזות ומשמינות את ההשתקפות שלך צויירו באותיות נוצצות "מראות 2000", כאילו שנת אלפיים עוד מחכה לנו בעתיד הרחוק. בניגוד לכל מיני אירועים "תרבותיים" שראיתי גם בדרום אמריקה וגם באירופה, שהיה ברור כי הם הצגה הנערכת עבור התיירים, דווקא בעריירה הזו ההרגשה הייתה אמיתית – זה באמת החיים שלהם. אולי יש להם אינטרנט ו-MTV, אבל יש לי הרגשה שבקולנוע שלהם עדיין מציגים את הטוב הרע והמכוער.

כשחזרנו, הלכנו לבית של כמה חברים מקומיים שם המשכנו את המסיבה, והם הציעו לנו, חסרי הבית, להשאר לישון בכמה חדרים ריקים שיש להם בקומה העליונה. כשהיין הכריע את העייפות שלי, עליתי לחדר והתיישבתי על המיטה. איך שהתיישבתי חייכתי. חייכתי כי בפעם הראשונה הבנתי את כל התיאורים של כל אותם סופרים מסכנים שמתארים איך חיו בעוני בפריז, בדירת חדר עלובה וישנו על מזרן כל כך גרוע שיכלו להרגיש כל קפיץ וקפיץ. המזרן הזה אכן היה המזרן הכי גרוע שישנתי עליו בחיים שלי, וכן גם מזרן צבאי היה מרגיש כמו פסגת האורטופדיה לידו. יכולתי בקלות לספור את כל הקפיצים דרך החור שעשו לי בגב, אבל זה היה בחינם והייתי יותר מדי עייף בשביל זה.

אם תכתבו parras mexico בגוגל, ויקיפדיה תספר לכם שחוץ מיין, גם המפעל של dickies נמצא שם. אז ראיתי אותו, והוא באמת שם, וזה גם גרם לי לחשוב קצת. תמיד קצת הרגשתי רע כשקניתי בגדים וראיתי שהם מיוצרים באיזה מדינת עולם שלישית. אבל אחרי שראיתי את המפעל הזה, בתוך עיירה קטנה מוקפת יערות וכרמים, פתאום לא חשבתי שהם כאלה מסכנים. לפחות לא יותר מאלה במפעל טקסטיל בשדרות. לפחות להם יש את היריד כל יום.

אם הגעתם עד לפה ואתם שואלים את עצמכם "סבבה, אבל מה עם היין ?", התשובה היא שעניין היין בעיירה הסתכם בחנות קטנה ביציאה מהעיירה, עם כמה חביות עץ ומיכלי נחושת, שבה יכלת לקנות את אותו היין מהמכולת, אבל בקצת יקר יותר.

תראו לכם שאתם נוסעים בדיזנגוף, יש שלט – קדימה לסנטר, שמאלה להבימה וימינה לפארק האקולוגי. וכשאני אומר פארק אקולוגי, אני לא מתכוון למדשאה קטנה סטייל פארק הירקון, אני מתכוון לטיול בצפון.

10 דקות נסיעה ממרכז העיר, ואני לא מגזים – זה באמת 10 דקות, אפשר לעבור ממרכז עיר עמוס, סואן, רועש, ליער מטורף, שקט, נקי, שיש בו נחלים, סנאים וציפורים כחולות על צלע הר ענקי. בתמורה לכרטיס כניסה שעולה 7 שקים, ישנן הסעות חינם ממרכז העיר לכניסה לפארק. הפארק, שכמו שנאמר, ממוקם על צלע הר, כולל מסלולי הליכה (או יותר נכון, מסלולי עליה תלולים) בכל מיני אורכים וקשיים, ומלא מטיילים ורוכבי אופניים בסוף השבוע. גם כאן עדיין אפשר לראות את ניזקי ההוריקן בצורת שבילים שקרסו או חלקים מההר שסגורים למטיילים, אבל עדיין, הפארק ענק ולא חסר לאן ללכת.

אחרי טיפוס מאומץ של כמעט שעתיים, הגענו למתחם עצירה (כמובן שלא קרוב אפילו לפסגה), בו יש מתקנים לילדים, איזורים לפיקניק וכמובן – מתקני כושר. במידה ואתה לא מזיע למוות, מרגיש שכל השרירים שלך נתפסים, ורואה כוכבים (המצב שאני הייתי בו אחרי הטיפוס), אתה יכול לעשות קצת כושר, שלא תרגיש שלא התאמצת. להפתעתי, די הרבה אנשים עשו את זה.

כמובטח, פוסט תרבותי קולינרי.

הייתי מנסה להשוות את הטאקו לפלאפל שלנו, אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. טאקו הוא ארוחת בוקר בדרך למשרד (כן. בקר טחון בטורטייה זה בריא בבוקר), טאקו הוא ארוחת צהריים בדוכן רחוב, וטאקו הוא ארוחת ערב במסעדה בערב.

חלק מהטאקו מגיעים ממולאים, וחלק אתה ממלא לבד, אבל בכל אופן תמיד תפתח את הטאקו שתקבל כדי להוסיף לו את הסלטים, והרטבים שאתה אוהב. המילוי הוא בדרך כלל בקר, שיכול להיות בקוביות קטנות, טחון, או ממש קצוץ למין עיסת שיערות. הוא יכול להיות ברוטב, או עם בצל, בייקון או ירק אחר כלשהו. אחרי שהוא בתוך הטאקו מוסיפים את הסלטים שבדרך כלל כוללים גאוקמולי, פיקו-דה-גאיו (סלט קצוץ דק של בצל, צ'ילי ועגבניה), בצל עם פטרוזיליה ופריחולס (מחית השועית שלהם, שהם תוקעים בכל דבר. סוג של חומוס אבל פחות טעים).

יש שני סוגים של טורטיות – אחת מקמח (שאחרי שמטגנים אותה מזכירה טיפה מלאווח), ואחת מתירס (אני מעדיף את התירס, זה מרגיש לי יותר "טורטייתי"). ברוב המסעדות, מגישים את הטורטיות חמות ורכות (כמו פיתות), בתוך מין כלי פלסטיק ששומר על החום והטריות, ואתה מוציא לך ומגלגל. בדוכנים, לרוב שמים את המילוי עבורך, ואחר כך מטגנים טיפה על פלטה כדי שיהיה קצת יותר קריספי (למרות שכמו שהזכרתי, צריך לפתוח אותו אחר כך שוב כדי לשים סלטים). אחרי מילוי הסלטים, תמיד מוסיפים לימון, שאמנם קוראים לו לימון אבל לדעתי זה בעצם ליים- לימון קטן וירוק.

עד כאן החלק התרבותי. חוץ מזה אני מסכם היום חודש במקסיקו, שזה אומר כמעט שליש מהתקופה שלי כאן כבר עבר, וגם שעוד חודש נועה מגיעה (יש!). בעבודה כבר נכנסתי לסוג של שיגרה, הפרוייקטים ממשיכים להיות מעניינים, אבל בשיגרה כמו בשיגרה באים בבוקר, הולכים בערב, שותים בירה, רואים הישרדות והולכים לישון. יש סיכוי שבשבוע הבא אני אסע לטיול עם הקבוצה של ה-couchsurfing לטיול סוף שבוע בעיר היין של מקסיקו שיש בה פסטיבל שבוע הבא.

תמונות למטה. עידכונים בהמשך.

סוף סוף יש לי בית.

זה לקח שבועיים בדיוק מהיום שהגעתי, אבל היה שווה לחכות. הבית נמצא פחות מ-4 דקות הליכה מהמשרד, למען האמת, הוא just around the corner. מילולית ומעשית. לבית יש שלוש קומות – סלון ומטבח, חדר שינה גדול עם שירותים, וגג (התמונות של ההרים הן מהגג). לבעלת הבית קוראים תלמה, היא אישה מבוגרת ובודדה שמטפלת באמא החולה שלה, והבית שלי הוא בעצם בית אחורי מאחורי הבית שלה, עם כניסה נפרדת והכל, אבל עדיין אני נכנס דרך הכניסה שלה, מה שנותן לה תירוץ לפתוח איתי בשיחות כל פעם שאני יוצא או חוזר הבייתה. בערב השני שלי, היא לא עזבה אותי עד שבסופו של דבר הבנתי את הרמז, ושאלתי אותה אם היא רוצה לאכול איתי, אני מכין חביתה וסלט (איזה כיף סלט ערבי אחרי שבועיים של טאקוס ופיצה). תלמה קפצה על ההצעה לטעום ממטעמי המזרח התיכון, והלכה להביא בקבוק של יין מקסיקני מקומי. כשבסופו של דבר אמרתי לה שאני חייב ללכת כי אני פוגש חברים, היא הציעה להקפיץ אותי במקום שאני אקח מונית. אני מניח שיש יתרונות גם בזה.

בעבודה היה גם שבוע טוב. סיימנו את הפרזנטציה לשכונה החדשה, אחרי שהיו לי לפחות שלושה ימים שלמים לעבוד על לוגואים (בשביל מישהו שעובד במקאן זה די הרבה זמן לעבוד בלי שיציקו לך מתי נראה לך שתסיים ואם אפשר לעצור אותך רק לכמה דברים דחופים). בסופו של דבר הגשתי שני רעיונות, שבחרנו מתוכם אחד. בזירת הפסטיבל עשיתי השבוע פליירים תלת מימדיים (כאלה למשקפיים עם אדום וכחול), הייתי צריך להתנסות קצת עד שתפסתי איך זה עובד, אבל זה די פשוט ויוצא די מגניב.

זה מסכם את השבוע פחות או יותר, פלוס משחק פוקר עם מרטין (בן דוד של יעל), עוד מסיבת בית הזויה אצל קימי ומפגש קאוצ' סרפינג לא מרתק בכלל. בקרוב – פוסט שכולו טאקו!

קצת תמונות, בלי הרבה קישקושים, של הסטודיו שאני עובד בו.

הסטודיו ממוקם במרכז העיר, בשכונה שהיא בבסיסה שוכנת מגורים, הסטודיו הוא בעצם שני חדרים שחוברו, בתוך דירה שעברה שיפוץ (ע"י החבר הארכיטקט של ויקי, וכמובן ויקי ובורנס עצמם). חלק מהקירות צבועים שחור ומשמשים גם כלוח עבודה שבועי של הפרוייקטים, וחיבורי החשמל יורדים מהתקרה, באופן הרבה יותר נוח מהמשרד שלנו, שמה צריך לשבור את הגב רק כדי לחבר את הרמקולים.

זהו לבינתיים, היום אני אמור להכנס סוף סוף לדירה שלי, אז בקרוב גם תמונות משם ועידכונים.

השבוע היה השבוע הראשון שלי בעבודה, אבל בגלל שאני יודע שלא את כולם מעניין לשמוע על עיצוב, נתחיל בכמה חוויות מקסיקניות טיפוסיות.

בסוף השבוע הקודם הסתיים ההוריקן (פחות או יותר, יכול להיות שמגיע עוד אחד), ואחרי העוצר והנזק שנגרם לכולם (תמונות יותר טובות משלי אפשר לראות פה), כולם היו במצב רוח לצאת לחגוג קצת. קטה, בחורה פינלנדית שעובדת בהוסטל הכירה לי את מריו ועוד כמה חברים מקסיקנים, וביחד יצאנו לשתות. אחרי מסיבת בית (שם פגשתי בחור לבנוני שהתחיל ב"אה, אויבי המושבע!", ואחרי כמה סיבובי נרגילה סיים ב"אז תבוא לאכול בחומוסיה שלי אחי!"), יצאנו לכיוון כמה ברים. חשוב לספר, שבמקסיקו אם יש לך אלכוהול ברכב, אפילו אם הנהג לא שתה, זה עילה לעצור אותו, או את כל יושבי הרכב. בעצם, במקסיקו לא באמת צריך עילה כדי לעצור אותך, מספיק רק שהשוטר שם אליך לב. בשלב הזה של הסיפור באופן אירוני, בדיוק נכנסו לרכב כדי להחזיר אותו לבית של מריו ולקחת מונית כדי שמריו יוכל גם לשתות (הוא בחור אחראי, לא שותה ונוהג), אבל את השוטרים זה לא עניין, והעובדה שהיה לנו בקבוק וודקה כמעט ריק באוטו, אילצה אותנו לשלם 200 פזו (משהו כמו 60 שקל) לשוטרים כדי שיתנו לנו להמשיך לנסוע.

היום, שבוע אחרי זה, נימנמתי לי בנעימות אחרי הצהריים של יום שבת, כשסידרה של פיצוצים העירה אותי. בהתחלה חשבתי שמדובר בזיקוקי דינור, אבל רעש הסירנות עורר אצלי חשד שאולי מדובר בקרב יריות. כשירדתי קצת אחרי זה ללובי, עודכנתי שכן, זה באמת היה קרב יריות באיזור המחלף הקרוב להוסטל, אבל אין דאגה, רק 2 ה-narcos (כינוי לחברים בקרטלי הסמים), נהרגו כשניסו לירות ולזרוק רימונים על רכב ממשלתי, אבל אי אפשר ללכת להסתובב במרכז כמו שתיכננו, כי סגרו כמה מהכבישים הראשיים.

אז ככה כנראה נראה שבוע רגיל במקסיקו, בין לבין אנשים הולכים לעבודה, חוזרים, הולכים להופעות, למסיבות, וכל מה שאנשים שגרים במדינות מטורפות עושים. אנחנו צריכים לדעת, אנחנו עושים את זה מעולה.

במקביל עבר גם השבוע הראשון שלי בעבודה, ויקי ובורונס קיבלו אותי יפה, והתחלתי לעבוד די מהר. באמצע יום העבודה יש הפסקה של שעתיים בה רוב האנשים הולכים הבייתה לאכול עם המשפחה ולשחק קצת פלייסטיישן, שזה נחמד מאד, ואנחנו מדברים רק בספרדית, שזה לא קל, כי זה מצריך ממני הרבה מאד ריכוז,  גם כדי לדבר, אבל בעיקר כדי להבין מה מדברים איתי. אני חושב שאפשר להגיד שאני מבין בערך 50% ממנה שמדברים איתי, ואם ניקח בחשבון שעבודה הרגילה שלי אני מקשיב רק 50% מזמן שמדברים איתי, אני מניח שהתוצאה לא רחוקה. השבוע עבדתי על תדמית שאנחנו עושים לפסטיבל רוק שיהיה באוגוסט. הלוגו והשפה היו פחות או יותר כבר מוכנים כשנכנסתי לפרוייקט, אבל היה לי חופש די גדול בנוגע לעיצוב, לטיפוגרפיה ולדימויים שעשיתי לסידרה של פלאיירים שאנחנו עושים (בין עוד די הרבה אלמנטים שיש לעשות). במקביל התחלתי גם לעבוד על לוגו לשכונת יוקרה חדשה שבונים כאן, לה אנחנו עושים פרזנטציה עוד כמה שבועות בה נציג שני כיוונים לעיצוב, אחד מהם יהיה שלי.

אז העבודה די מגניבה בינתיים, תמונות מהעבודות והתהליך אני אוכל לסיים אחרי שנגיש אותם. בפוסט הבא: תמונות מהסטודיו, על הסלנג המקסיקני, ולמה כל המקסיקנים שרים את השיר Que bonito es israel.