סוף סוף יש לי בית.
זה לקח שבועיים בדיוק מהיום שהגעתי, אבל היה שווה לחכות. הבית נמצא פחות מ-4 דקות הליכה מהמשרד, למען האמת, הוא just around the corner. מילולית ומעשית. לבית יש שלוש קומות – סלון ומטבח, חדר שינה גדול עם שירותים, וגג (התמונות של ההרים הן מהגג). לבעלת הבית קוראים תלמה, היא אישה מבוגרת ובודדה שמטפלת באמא החולה שלה, והבית שלי הוא בעצם בית אחורי מאחורי הבית שלה, עם כניסה נפרדת והכל, אבל עדיין אני נכנס דרך הכניסה שלה, מה שנותן לה תירוץ לפתוח איתי בשיחות כל פעם שאני יוצא או חוזר הבייתה. בערב השני שלי, היא לא עזבה אותי עד שבסופו של דבר הבנתי את הרמז, ושאלתי אותה אם היא רוצה לאכול איתי, אני מכין חביתה וסלט (איזה כיף סלט ערבי אחרי שבועיים של טאקוס ופיצה). תלמה קפצה על ההצעה לטעום ממטעמי המזרח התיכון, והלכה להביא בקבוק של יין מקסיקני מקומי. כשבסופו של דבר אמרתי לה שאני חייב ללכת כי אני פוגש חברים, היא הציעה להקפיץ אותי במקום שאני אקח מונית. אני מניח שיש יתרונות גם בזה.
בעבודה היה גם שבוע טוב. סיימנו את הפרזנטציה לשכונה החדשה, אחרי שהיו לי לפחות שלושה ימים שלמים לעבוד על לוגואים (בשביל מישהו שעובד במקאן זה די הרבה זמן לעבוד בלי שיציקו לך מתי נראה לך שתסיים ואם אפשר לעצור אותך רק לכמה דברים דחופים). בסופו של דבר הגשתי שני רעיונות, שבחרנו מתוכם אחד. בזירת הפסטיבל עשיתי השבוע פליירים תלת מימדיים (כאלה למשקפיים עם אדום וכחול), הייתי צריך להתנסות קצת עד שתפסתי איך זה עובד, אבל זה די פשוט ויוצא די מגניב.
זה מסכם את השבוע פחות או יותר, פלוס משחק פוקר עם מרטין (בן דוד של יעל), עוד מסיבת בית הזויה אצל קימי ומפגש קאוצ' סרפינג לא מרתק בכלל. בקרוב – פוסט שכולו טאקו!
